החלטה בתיק ת"א 11529-04-12

1.         בפני בקשה מטעם נתבעות 1,2 (להלן: "הנתבעות"), לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר יריבות ועילה, מניעות, התיישנות וחוסר סמכות עניינית.

2.         המדובר בתביעה כספית להשבת כספים, או לפיצויים, בגין כספים שנגבו מהתובעים במסגרת הצטרפותם להליך הרחבה אצל נתבע 3 ובניית ביתם בהרחבה. לטענת התובעים המדובר בכספים שנגבו ביתר ומעל התקרה המותרת ע"פ דין.

3.         הנתבעות - המועצה האזורית בתחומה בוצעה ההרחבה ותאגיד המים והביוב בתחום המועצה, טענו כי המדובר בתביעה להשבת כספים אשר כלל לא שולמו לנתבעות, ולכן אין עילת תביעה כנגדן.

הנתבעות הפנו לכך שלא קיימת כל מערכת חוזית משפטית בינן ובין התובעים וטענו לפיכך להעדר יריבות בינן לבין התובעים.

בנוסף, טענו הנתבעות למניעות, וזאת לאור העובדה שהתובעים בחרו להשלים את בניית ביתם והגישו תביעה זו לטענתם, בשיהוי וחוסר תום לב, תוך שאינם מבקשים לבטל את ההתקשרות, אלא רק את ההתחייבות עליה חתמו מתוך גמירות דעת והבנה מלאה.

הנתבעות העלו טענה להתיישנות, אך הבהירו כי בשלב זה, אין ברשותם מלא הפרטים לצורך נימוקי הטענה ביחס לכל אחד מהתובעים.

בנוסף טענו הנתבעות לחוסר סמכות עניינית, שכן לטענתן, המדובר בשאלת חוקיות החלטת מנהל מקרקעי ישראל.

4.         התובעים התנגדו לבקשה וטענו כי מחיקת תביעה על הסף תעשה רק במקרים נדירים וכי בכתב התביעה הועלו טענות גם כנגד הנתבעות. התובעים הפנו לטענתם כי הנתבעות חברו עם נתבעות 3 ו- 5 לצורך יצירת הסכמים שמטרתם גביית כספים שלא כדין מהתובעים ושלילת הנחה לתובעים ביחס לסכום היטלי הביוב.

לעניין טענת המניעות השיבו התובעים כי לא פורטו ולא הוכחו התנאים לדחיית תביעה על הסף מחמת שיהוי. התובעים טענו כי טענת ההתיישנות לא פורטה ואף לא הועלתה בעבר בתכתובת שהתקיימה בין הצדדים.

בתגובה לטענת העדר סמכות עניינית נטען כי בתביעה לא נתבקש סעד של ביטול הוראת המנהל, אלא השבת כספים שנגבו ביתר מעבר למותר ע"פ הוראות המנהל. בכל מקרה נטען כי שאלת חוקיות החלטות המנהל אינה בסמכות ייחודית של בתי המשפט לעניינים מנהליים.

דיון:

5.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

ההלכה הינה כי מחיקת תביעה על הסף הינה בגדר האמצעי האחרון. רק במקרים בהם ברור כי התובע חסר סיכוי לקבל את הסעד לו עתר וזאת גם אם יוכיח את כל טענותיו כמפורט בכתב תביעתו, תתקבל בקשה כגון דא. (ראה בספרו של כב' השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שמינית, עמ' 159-161).

אם עילת התביעה הייתה עילה חוזית בלבד להשבת כספים ששולמו ביתר, יתכן והיה מקום לקבל את הבקשה. יחד עם זאת, עיון בכתב התביעה, מעלה כי עילת התביעה הינה גם נזיקית וגם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

טענת התובעים הינה, כי אף שהנתבעות לא התקשרו עימם בהסכם, הרי שהתנהלות הנתבעות גרמה לתובעים נזקים בכך שאפשרה (ואף נועדה מלכתחילה, לאפשר) גביית כספים מהם ביתר.

התובעים טענו כי ההתקשרות בין הנתבעות לנתבעת 5 נעשתה בזדון על מנת לעשות עושר ולא במשפט, לגבות מהתובעים כספים ביתר ואף למנוע מהם הנחה לה היו זכאים אלמלא אותה התנהלות.

התובעים טענו כי ההסכם שכרתו הנתבעות עם נתבעת 5 הטיל על נתבעת 5 היטלי פיתוח, למרות שאינה חייבת בהם וזאת על מנת לאפשר גביית הכספים האסורים מהתובעים ועל מנת לחמוק מחובתן של הנתבעות להעניק לתובעים הנחה של 50% מסכום ההיטלים. (ראה סעיפים 54-56 לתביעה).

בסעיף 10 לכתב התביעה נתבעה השבת הסכומים שנגבו לטענת התובעים, שלא כדין, אולם בנוסף נתבע: "... ו/או לפצותם על נזקיהם ועל חסרון הכיס הניכר שנגרמו להם בעקבות מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים כולם ביחד ו/או לחוד ..."

וראה גם בסעיף 84-85 לתביעה, שם נטען כי הנתבעות עשו עושר ולא במשפט על גב התובעים וכי אף ביצעו עוולה של הפרת חובה חקוקה, בגינה זכאים התובעים להיפרע את הנזקים שנגרמו להם.